יש בטלוויזיה תכנית על אנשים שמנים שרוצים לעבור ניתוח הרזיה (קיצור קיבה, מעקף וכאלה). מדובר על אנשים במשקלים של 150 קילו ואפילו יותר, שהמשקל העודף ממש מסכן את חייהם. הם מגיעים למרפאה של רופא נחמד בשם ד"ר נאוזארדאן, ביוסטון טקסס. ד"ר "נאו" מסביר להם עד כמה המצב הזה מסוכן לבריאותם. הוא מסביר שאם לא יעשו שינוי מייד, הם עלולים למות בקרוב. אז הוא מסביר להם שגם אם יעשו את הניתוח, אין בכך טעם אם לא ישנו את הרגלי האכילה והפעילות הגופנית שלהם. הוא קובע להם תור לעוד חודשיים. הוא נותן להם תפריט של 1200 קלוריות ליום, ודורש מהם להגיע לפגישה הבאה לאחר שהורידו ממשקלם כעשרים עד שלושים קילו (כל אחד בהתאם למצבו).
הדבר המדהים הוא, שרבים מאוד מאותם אנשים, למרות שהם יודעים שנשקפת סכנה מיידית לחייהם, לא מצליחים לשנות את הרגלי האכילה, ולא מבצעים פעילות גופנית. כשאני מסתכל על זה, זה נראה לי דבר בלתי נתפס.
ואז אני חושב על עצמי ועל היעדים שלי. עד כמה הם חשובים לי? ואני מאמין שזה כך לגבי רבים מאתנו – האם אנחנו מאמינים שיש כמה דברים שאנחנו רוצים לשנות בחיינו, על מנת שנרגיש שאנחנו חיים באמת? ואני שואל את עצמי, מהם הדברים שאני חייב לעשות – או להפסיק לעשות – בשביל ליצור את השינוי שאני רוצה. האם במצבים מסוימים גם אני כמו אותם אנשים שמועדים עם עוד איזה המבורגר או פיצה, ומסכנים את חייהם. וכשאני חושב על הדימוי הזה, ומקצין את מה שמוטל על הכף, כי אני לא נמצא בסיכון פיזי, זה עוזר לי לעשות את מה שאני צריך לעשות. לכתוב פוסט לבלוג, לעשות את השיחה שנמנעתי ממנה, לפנות לאותו אדם שאני רוצה לשתף איתו פעולה, להקדיש חצי שעה לתחביב שנותן עוד טעם לחיים שלי, לקבוע תור לבדיקה, להירשם לקורס, לקנות את הספר לילדה… לא לוותר. עוד פעולה אחת בשביל לחיות את החיים שאני רוצה לחיות.